יש לי מחשבות לאוורר. הזמינו אותי להגיש הצעה לסדרת הרצאות שיוצמדו לסרטים. יכול להיות שהרעיונות שלי גולמיים מדי בשביל לנסח תקציר אבל בא לי לנסות ללבן אותן בכל זאת. בא לי לבנות סדרת הרצאות על הקשר בין מציאות לפנטזיה, בקולנוע, בספרות ובחיים.
Comments
Log in with your Bluesky account to leave a comment
רעיון מעולה! יש את נוסטלגיה של טרקובסקי עם דימויים פנטסטיים שצולמו במציאות ומהווים הכי מטאפורה. והרצאה שלמה על משמעות המעבר משחור לבן לצבע, יש את ראמבּל פיש של קופולה ואת היימאטשל אדגר רייץ הגרמני, בו חצי סרט בש״ל ואז מגיע סוף המלחמה, וטייס זורק המון שושנים מהמטוס ובהגיען לאדמה הסרט הופך צבעוני
יש מעברים כאלה בסרטים רבים, ולדעתי זה כמעט תמיד לפחות קצת מחווה לקוסם מארץ עוץ: ״לא יכולה בלי זה״, ״איידהו שלי״… אבל קולנוע זה לא באמת התחום שלי. אני בכל זאת נטועה בספרות ילדים קלאסית.
מה בעצם מספקת לנו הפנטזיה? בריחה מהמציאות? מטפורה לניתוח המציאות? מיתוסים להסבר העולם, כחלופה להבנה מדעית? מיתוסים לגבש סביבם זהות לאומית או אחרת? סיפוק של דחף לסיפור ולמשחק? האם הפנטזיה מטמטמת אותנו ומפריעה לראות את המציאות כנכוחה, או להפך, מפתחת את החשיבה שלנו ומסייעת לנו לזהות תבניות סביבנו?
מה שדי ברור לי הוא שהקולנוע והספרות משתמשים במנגנונים שונים כדי להעביר פנטזיה. אם השהיית הפיקפוק - suspension of disbelief - הכרחית כדי לשמר את הנכונות שלנו לשתף פעולה עם מהלך נרטיבי - לא לסגור את הספר, לא לצאת מהאולם או להעביר ערוץ בטלוויזיה - ספרות וקולנוע משיגים אותה אחרת.
ולראייה, כיצד עיבודים קולנועיים ליצירות ספרותיות משנים לא רק פרטים בעלילה אלא את עצם המסגור של רמות מציאות ופנטזיה. לדוגמה: בסרט ״הקוסם מארץ עוץ״, המעבר בין קנזס לעוץ ממוסגר כחלום או הזייה של דורותי בעקבות מכה שחטפה בראש. בספר אין שום חלום. היא היתה בקנזס, היא היתה בעוץ, שתיהן קיימות באותה מידה.
דוגמה הפוכה: בעיבוד הקולנועי של ״הטירה הנעה״, בוטל הביקור בויילס של שנות השמונים. הסרט הוא אגדה, ואין בו מקום למציאות אפרורית נטולת-קסם, מה שנקרא kitchen sink realism. לעומת הספר, שחוקר את המתח בין רמות המציאות השונות.
נדמה שהקולנוע מתקשה הרבה יותר במעבר בין רמות מציאות מאשר הספרות.
אולי זה כי הקולנוע מחייב כביכול קודים ויזואליים אחרים לרמות מציאות שונות. לדוגמה: מעבר משחור-לבן לצבע בקוסם מארץ עוץ, אפקט טשטוש בפלשבקים, מעבר מקולנוע לייב-אקשן לאנימציה בסרטים כגון ״מרי פופניס״…
בכל מקרה, אותי מעניינות יצירות שבהן ישנה אינטראקציה לא מובנת מאליה בין רמות מציאות. לדוגמה סיפור בתוך סיפור, כמו ״הנסיכה הקסומה״ או ״ג׳ומנג׳י״ 2+3, ומה הסיפור החיצוני מלמד אותנו על הסיפור הפנימי או להפך. ואותן יצירות בודדות בהן דמות מודעת להיות דמות, כמו ב״אחרון גיבורי נפעולה״ או ״מעבר לכל דמיון״.
Comments
נדמה שהקולנוע מתקשה הרבה יותר במעבר בין רמות מציאות מאשר הספרות.