זה כ"כ מבאס. בגיל שאני התחלתי להתקשות בגלל שלא הצלחתי להתרכז בלימודים זה גרם לי להרגיש כ"כ רע.
הגעתי לאבחון בתיכון רק כי נכשלתי והייתי אומללה נורא.
בילדות נשלחתי לאבחון פסיכולוגי מטעם היועצת, הפסיכולוגית ראתה שיש לי בעיה מובהקת אבל יחסה את זה למצב הדפוק בבית. לא שהיא הציעה עזרה עם זה או התערבות.
הגעתי לאבחון בתיכון רק כי נכשלתי והייתי אומללה נורא.
בילדות נשלחתי לאבחון פסיכולוגי מטעם היועצת, הפסיכולוגית ראתה שיש לי בעיה מובהקת אבל יחסה את זה למצב הדפוק בבית. לא שהיא הציעה עזרה עם זה או התערבות.
Comments
לא כי אני מקווה שהיא על הרצף, אלא כי אם כן לא הייתי רוצה לחכות שנים ושוב להדרש לאבחונים חוזרים.
הפרעת קשב אני מזהה אצלה מגיל שנה וחצי בערך.
אצלי הגדול אובחן בגיל 2.3 והשני בגיל 3.7, אבל חברה שלי הייתה צריכה לריב עם הצוות של התפתחות הילד ובסוף הלכה לפסיכולוגית פרטית והביאה להתפתחות הילד את המסמכים והם התיישרו (האימא אוטיסטית, היא יודעת מה היא רואה)
האמצעי אובחן בגיל 4 אחרי שיכולתי להגיד שיש לו הפרעה עוד מגיל שנה. הגדול אובחן בגיל 6 אך ורק בגלל ההיכרות שלי עם ההפרעה והפסיכיאטר שמכיר אותי גם כבר בשלב הזה.
טוב שהוא אובחן, כי השינוי שריטלין עושה ביום יום שלו משמעותי מאוד, אבל הוא בקלות היה יכול להתפספס שנים.
חברה שעוסקת בחנ"מ ושילוב אמרה לי שיש ילדים בסביבות כתה ד׳ כשהדינמיקות החברתיות נהיות מורכבות יותר פתאום מתקשים הרבה יותר ורק אז מאובחנים.
אני ממש ממש לא בטוחה שהיא על הרצף. אני פשוט מכינה את עצמי לכל האפשרויות.