גרתי בדירה שכורה בתל אביב עם חניה צרה ומשותפת לכל הדירות ובגלל מצוקת החנייה היה הסכם שמותר לחסום אחד את השני. בוקר אחד השכנה החמודה ביקשה ממני להזיז את האוטו כדי שהיא תוכל לנסוע לעבודה. ירדתי למטה (בבוקסר וטי שרט) להזיז את האוטו שלי, והיא ביקשה ממני לעזור לה להוציא את האוטו שלה מהחנייה. >
החניתי את שלי על המדרכה לשנייה כדי לעזור לה, הוצאתי לה את האוטו בזהירות מהחנייה ואיחלתי לה יום נעים, רק כדי לגלות שהשארתי את המפתחות שלי ליד המושב הנהג שלה. אני עם בוקסר וטי שרט, נעול מחוץ לבית, עם אוטו על המדרכה, בלי הנייד שלה (וגם 2001, לא כמו היום).
הצלחתי בסוף להעיר את השותף שלי כדי שאני אוכל להיכנס הביתה ואת כל היום העברתי בלגרש פקחים מהאוטו שלי ולהסביר להם מה קרה.
כשהיא חזרה אחר צהריים עם המפתחות שלי אגב, האוטו לא הניע 😬. סך הכל יום מושלם 3/10.
בשיעור תנך בתיכון למדנו על מלחמת סיסרא ויעל אשת הקיני. המורה הסבירה כי "הקיני" הם שבט של צאצאי קין (ההוא עם האות). שאלתי איך זה יכול להיות, כי צאצאי קין נספו במבול, וכל בני האדם הם צאצאים של נח ובניו. נשלחתי להירשם על הפרעה לשיעור.
אבל ביקשת סיפור על עצמי ולא על הילד אז הנה:
כשהייתי ילד היה לנו בוקסר בשם ארצ'י שאבא שלי אסף. הוא היה חיה רעה*, אבל חמוד חמוד איתנו.
גרנו במושב והיתה לנו הסעה באוטובוס של המועצה לבית ספר.
מדי כמה זמן, ארצ'י היה קורע את השרשרת, ואז מלווה אותנו בבוקר לעולה איתנו לאוטובוס!
אני ואחותי פיתחנו שיטה:
בפורים האחרון שלי בתיכון התחפשתי לאפי מ"איפה אפי". באתי עם חולצה לבנה שצבעתי עליה פסים אדומים וג'ינס (משקפיים ממילא יש לי). הסתובבתי בבית הספר במשך איזה חצי שעה כדי להראות נוכחות ואז חתכתי הביתה. ההברזה הכי אלגנטית שלי.
סיפור שנזכרתי בו הערב.
אחת הפעמים הבודדות בחיי שהשתכרתי ברצינות, בפאב של הקיבוץ באחד מימי אמצע השבוע. חבר'ה ניסו לשכנע אותי שייקחו אותי הביתה, אבל לא רציתי. התעוררתי בבוקר על הדשא ליד, וגיליתי שכדי שלא יהיה לי קר כיסו אותי במפת שולחן.
כשעבדתי ביקב בקיבוץ יום אחד עשיתי איזה עבודה שבגללה כפות הידיים שלי נצבעו בסגול מהזגים של הענבים. יום אחרי זה הייתי באוניברסיטה בשעת קבלה אצל איזה מרצה, ובשלב מסוים אני קולט שהוא לא מקשיב למילה ממה שאני אומר אלא כל הזמן מסתכל על הידיים הסגולות שלי.
בצבא הייתי מתעלפת מדי פעם.
הנוירולוג הכריז שאני פשוט צריכה להעלות את לחץ הדם שלי: לשתות מים ולאכול מלח, והמליץ שיהיהו לי בוטנים מלוחים בכיס לנשנש במהלך היום.
אמרתי לו שאני מפקדת של טירונים, אני לא יכולה לנשנש מולם בוטנים ככה סתם.
חצי שעה של כאבים חריפים ביותר ובעיקר אימה של מה אני יודע למה אני רגיש ומה הולך להתפתח (DON’T GOOGLE IT) וקיבלתי תמיכה של פיפי על הרצפה בלי בושה, וגם אחד הסיפורים שהיא הכי אוהבת לספר
הקפיצו אותי לשמירה בגדוד, התחננתי לקצין התורן שימצא מחליף אחר כי אני טכנאי אחרי משמרת של 24 שעות. ההוא שמעוצבן גם ככה שמישהו דפק ברז והיה צריך להקפיץ אותי שואג עלי "אתה היית בעתודה?!", ואני לא מבין מה קשור אבל עונה כמו ילד טוב "לא, רק בגרות רגילה, המיעוט לי לעשות י"ג-י"ד אבל העדפתי לא..."
ועוד אחד מהטירונות. אחרי שלושה שבועות בלי שום הצצות הביתה, גוף כואב משרירים שלא הופעלו מעולם לפני כן, נשלחתי לשמור על שער של הבט"ר. כדי לא להרדם או למות משיעמום דיקלמתי מערכונים. בדיוק אחרי שאני דקה ארוכה עושה silly walks א-לה ג'ון קליז עם נשק ואפוד מלא, אני מסתובב ורואה את הרס"פ מביט בי המום.
אוי, עשינו את זה פעם למישהו עם קרמבו וקצף גילוח!
הערנו אותו, היינו בטוחים שהוא יתן ביס ויגיד שזה מגעיל, אבל הוא כמובן בלע אותו בביס אחד!
מיונז יותר נוראי, כמובן
כשגרנו באוסטין הייתה כתבה שהמים הזדהמו בגלל zebra muscles ובאמת המקלחות הפכו להיות די מגעילות. בארוחת שישי אני מספרת בהלם לחברות האמריקאיות שלי על הכתבה וצועקת איח איח איח גופות במים! אתן קולטות שיש גופות במים?!
הופעת האיחוד של פורקיופיין טרי בלונדון, 2022. בערך עשור עבר מאז הפעם האחרונה שהופיעו יחד. אירוע. טירוף.
ישנתי כמעט כל ההופעה.
איכשהו בין הדיסטורנשים וההתרגשות, הצלחתי לשלוח אותות חיים בתדירות מספקת כדי שבת הזוג לא תשים לב. סיפרתי לה את האמת רק אחרי כמה שנים (להגנתי אומר שהייתה לי סיבה ממש טובה)
בכיתה ג׳ חזרתי הביתה עצבנית ומודאגת כי המורה אמרה שמחר יום שדה וצריך להביא כלי כתיבה, נייר ומצה לכתיבה. אבל אנחנו בית חילוני שאוכל פיתות בפסח ומאיפה תהיה לי עכשיו מצה 😐
סליחה אבל זה מזכיר לי עוד אחד - בתיכון למדנו את תהילה של עגנון בכיתה. ישבתי ופטפטתי עם מי שישבה לידי ולא הקשבתי למה הם שנאמר ואז המורה שאלה "מי יודע מה זה משומד?" ואני קפצתי ועניתי "בעל שמונה צלעות!".
אוי טעויות בצבא כל הזמן. במיון למודיעין שאלו אותי אם אני מעשן, או ההורים, אמרתי שאמא שלי עישנה כבד כשהייתי צעיר. שאל כמה, אמרתי שתי קופסאות ליום. אז הוא הסתכל עלי מבולבל. "סמים אני שואל! לא סיגריות!".
למה אנשים לא מדברים ברור? סמים משתמשים, לא מעשנים.
באיזה תחקיר בטחוני המראיינת שאלה אם אני יודע מה זה קת. מרוב תדהמה על זה ששואלים אדם מבוגר אם הוא מכיר מילים לא הבנתי על מה היא מדברת ולמה שואלת על חלקים של רובה, עניתי שאני יודע להשתמש בנשק אבל לא מבין מה זה קשור. התברר שהיא רצתה לדעת אם אני חבר בכת ורבאק - יש דרך לשאול את זה שמניחה שאני דובר עברית.
אני זוכרת את השאלה הזאת, וזה נשמע לי מפתיע והזוי כאילו המראיינת שאלה אם אני מאמינה בפיית השיניים וסנטה קלאוס.
לקח לי זמן להתעשת ולענות, אולי בזמן הזה עלה בה חשד כי היא ביקשה שאסביר למה אני *לא* חברה בכת.
לולז:) מזכיר לי סיפור של דודה שלי שהיא פסיכיאטרית ילדים במדינה דוברת אנגלית, שיום אחד הגיע אליה ילד שפתאום התחיל להיות חרדתי ולהרטיב במיטה וההורים לא הבינו מה עובר עליו והוא הסכים לגלות לה בסוד שכל המשפחה מתכננת בקיץ לטוס (to fly) והוא לא יודע איך להגיד להם שעוד לא צמחו לו הכנפיים
אז כשסיימתי את התואר השני שלי התברר מאישור הזכאות לתואר שבמערכות של אוניברסיטת תל אביב מישהו הקליד לא נכון את השם שלי באנגלית.
ובעוד בעברית הכל היה בסדר, והיית חושבת שיסתכלו שם ויגידו אה נתקן לך מיד - נדרשתי להוכיח להם ע"י הצגת תעודת זהות ששם משפחתי אינו Fefen כדי שיתקנו אצלם לתעודה שלי.
היה לנו כלב לברדור חמוד להפליא אבל חרדתי בטירוף. כל פעם שהיינו יוצאים מהבית והוא היה נשאר לבד בחצר הקדמית, הוא היה בוכה שעות (שעות!) בלי הפסקה.
בשלב מסויים התחלנו פשוט לצאת מהבית דרך החלון האחורי של חדר השינה והכל הסתדר.
נכנסתי למספרה רנדומלית בלי תור. בזמן החפיפה הוא שואל ״מה עושה?״. אני מספרת לו בקצרה על התואר, והוא עונה ״זה נשמע מעניין מאוד, אבל התכוונתי מה את עושה היום בשיער״. 😳
כשהייתי בת חמש בערך דוד שלי, שהיה בחור מאוד צעיר, לקח אותי ואת אחותי הקטנה לסיבוב ביישוב שגדלתי בו. הכול בסיבוב הזה השתבש. אני נפלתי, התלכלכנו בחול, אחותי דרכה על קקי של כלב, התשנו אותו. כשהוא החזיר אותנו הביתה הסתכלתי עליו ואמרתי לו בשיא הרצינות "עכשיו אתה מבין מה זה שיש לך ילדים?" הם נקרעו מצחוק
כשיפתח נולד (2007) היה לי טלפון סלולרי של אריקסון בצבע אדום.
בגלל קרבה משפחתית מוצלחת, היה לי יחס פרסונל בבית היולדות, ואחרי שאבא טל יצא ללוות את הילוד לכל הטיפולים הראשוניים השאירו אותי להתאושש בנחת בחדר הלידה. טל התקשר אלי לעדכן אותי בכמה דברים, ואז נמנמתי עד שבאו להעביר אותי.
כשבאו סוף סוף, אז בנוהל שאלו אותי אם נשאר איזשהו ציוד שלי בחדר, ולא ידעתי איפה הטלפון. טלפון בצבע אדום, כמה קשה כבר יכול להיות למצוא אותו?
אחרי דקות ארוכות עמדתי להרים ידיים וביקשתי רק שיתנו לי סדינים נקיים כדי לספוג את הדימום, וכשהושטתי יד להדגיש היכן צריך את הסדינים…
מכרה רחוקה של ההורים פגשה אותי אחרי שהפגישה הקודמת הייתה בחתונה שלי, כמה שנים קודם לכן. היא נורא החמיאה לאישתי איך היא נראית אפילו יותר טוב מהחתונה. החתונה שהיא דיברה עליה הייתה עם אישתי לשעבר
הסיפורים פה הזכירו לי שבצבא הקפצתי כיתת כוננות בגלל מטוס ריסוס, ושפעם בלילה נלחצתי מ"אננס ענק" שזיהיתי וחששתי להתקרב כדי לברר מה זה. זה היה עץ דקל קטן רגיל, שהיה שם תמיד, אבל בחרדות הלילה הגעתי עד לחייזרים ומי יודעת מה עוד...
בגיל 17 הברזתי מבית הספר (שנמצא ליד הכנרת) כדי לפגוש את החברה שלי דאז שגרה בחיפה. בדיוק כשירדתי ממונית השירות ליד לב המפרץ ההורים שלי עברו ותפסו אותי על חם
באוגוסט נסעתי עם ההורים שלי לכפר היסטורי משוחזר במסצ'וסטס, שהיו בו גם בעלי חיים, ואלוהים יודע מה גרם לי להסתכל על כבשים ולקרוא להן עזים. מפה לשם בכל פעם שעברנו ליד חיית משק אמא שלי אמרה "רואה את זה, רוני? זו לא עז, זו פרה/כבשה/חזיר" ונקרעה מצחוק
טירונות, בסיס שריון. הבונקר נמצא בטיזינאבי באמצע המדבר וסחבק שומר הכביש גישה עליו באיזה 3 בלילה.
יש שני פנסים, אחד ליידי ואחד על הכביש.
אני מנומנם בואכה מתאפץ. ופתאום אני רואה צל של חיה מפחידה, ענקית, נראה כמו זאב אדיר עם שיניים ענקיות.
אני אוחז בנשק שאני בקושי יודע לתפעל בידיים רועדות וקם>>
מזכיר לי סיפור ילדות, ירידה למוסך -קומה וחצי בערך מהרחוב בשיפוע, אמא שלי אומרת שחייבים להזהר כי יש מלא שמן על המדרכה ושאנחנו חייבים להזהר, היא מסיימת את המשפט ומחליקה כמעט כל הדרך למטה.
בשנה הראשונה של התואר הראשון שלי, שנת 2001 ה"נהדרת", מצאתי לי עבודת סטודנטים זמנית של לבדוק האם דירות בגילה זכאים למיגון.
בקיצור, ביליתי שבועיים להוציא את הראש מחלונות ולבדוק אם אפשר לירות עלי.
כשהייתי בהריון עם הקטנה באו אלינו חברים שהייתה להם תינוקת, החברה שלי פנתה לילדון (היה בן 6) ואמרה לו: אז מה, עוד מעט גם לכם תהיה תינוקת כזאת? אז הוא ענה לה ברוב נימוס: כן, אבל אני מקווה שיותר יפה
אזכרה לסבתא, שואלים את אחי הקטן (שעוד היה באמת קטן) אם הוא זוכר אותה.
הוא, בפנים רציניות: "כן. היא היתה מכוערת"
משפחה שלמה מתפקעת מצחוק מעל הקבר מול מבטים מזועזעים של העוברים ושבים
כשעברנו לארה״ב הייתי צריכה להוציא SSN. הגעתי ללשכה ומילאתי את הטפסים וחיכיתי שיקבל אותי פקיד. ואז הפקיד אומר לי שצריך תעודת נישואים *מקורית*. הפכתי את הבית - אין. התקשרתי להורים שלי שימצאו את התעודה וישלחו לי אותה בדואר. היא הגיעה אלי בדיוק ערב לפני שסגרו את כללל העולם בגלל קוביד.
ערב, אני קצינה חדשה בבסיס פתוח (לפני 40+שנה) נשארתי אחרונה בבסיס, אוספת את הדברים והולכת מרחק גדול ברגל לשער, רק כדי לגלות שהשער נעול.
אחרי כמה רגעים של "מה עושה" תפסתי על השער וקפצתי לצד השני תוך כדי המכנס הצבאי נתפס באחד הדוקנים (?) וכל האחוריים בקול תרועה נקרעו..
מה עושים? ליד הבסיס היה בית חולים למתמודדי נפש, צעדתי בגאון זקופה כל הדרך עד לשירותים בקומת הכניסה, ושם עם ערכת התפירה תקנתי את המכנס. אף אחד לא חשב שזה משהו יוצא דופן.
עד סוף חטיבה היה לי תנך ברוסית כי לא ידעתי לקרוא עברית טוב עדיין.
אז היו ברכות בחגים שלא ידעתי להגיד בעברית עד הבגרות ב- יא'
להלן:
Борух Ато Адой-ной Элой-эйну Мэлэх Оойлом Ашер Кидешону Бэмицвойсов Вэцивону Лэадлик Нэйр Хануко.
פעם כמהגר צעיר הייתי צריך לשלוח את הדרכון שלי לארץ (ולקבל חזרה עם קרובי משפחה שבאו לבקר כמה שבועות אחר כך). מילאתי את הטופס בדואר בחשש כבד שמא יאבד לי הדרכון. הגעתי לשורה של שווי החבילה וחשבתי לעצמי שאם ארשום שווי נמוך בטח יאבדו את המכתב >>
פעם הגשתי קורות חיים למשרה X בחברה Y. המגייסת שלחה לי הודעה שהקורות חיים שלי לא מעוצבים ועם כאלה קורות חיים אני לא אתקדם למשרה הבאה (ואפילו לא טרחה לראיין אותי). היא פשוט ריסקה לי את הביטחון עצמי בכתיבת קורות חיים 😒
בקיבוץ הייתה מישהי שכבה מעליי שחלקנו יום הולדת.
במשך יום שלם הייתי חלק מארגון מסיבת ההפתעה בשבילה בזמן שהיא הייתה אצל סבא וסבתא שלה.
ואז כשחזרתי מהכנת קישוטים בחדר השני וצעקו לי "הפתעה" התווכחתי עם החברותים שהם התבלבלו.
באבט"ש הראשון שלי בצבא הייתי באיזה בסיס חצי נטוש בגבול מצרים. כל היום במגדל שמירה שמשקיף אל השממה. שקט מוחלט ואי מעש בלתי פוסקים.
הייתי חנון גדול: עליתי לשמירה במגדל על מדים, עם אפוד מדוגם כולל קסדה בחלק האחורי שלו. אחי לאבט"ש שראו אותי עולה ככה (והלכו בעצמם לש"ג) צחקו עלי כל הזמן ולא היה אכפת לי >
לי היה מקרה הפוך. שלחו אותי לשמור בבסיס נטוש באזור מרכזי יחסית בארץ. עכשיו, השמירות בבסיס הרגיל שלי היו הדבר הכי חאפרי בעולם, לא היו לנו מגדלי שמירה ואפילו לא היו לנו אפודים. אז הגעתי לעמדה שלי והנחתי את האפוד והנשק וישבתי לקרוא ספר. פתאום אני שומעת רעש מבחוץ. במזל הרמתי את הנשק כשהלכתי לבדוק.
קצינתו בא לראות מה מצבי. שאל למה אני בלי אפוד אז אמרתי שלא ידעתי שצריך ללבוש אותו. שאל למה אני עם פנס, אמרתי שמשעמם לי אז קראתי את הגרפיטי שמילא את העמדה. הבטחתי שאני אלבש את האפוד והוא הלך.
עד אשר פעם אחת לקראת הסוף נמאס להם והם אמרו לי - גדי, תפסיק עם השטויות, אף אחד לא עולה ככה לשמירה, ותוך שהם צוחקים הוציאו לי את הקסדה מהאפוד וזרמתי בהתלהבות כי תכל'ס הם צודקים ונראה לי שגם עליתי עם מכנס אזרחי
באותו יום, בפעם היחידה בכל חמשת האב"טשים שלי שם, הגיע קצין בכיר כדי לבדוק אותי אישית במגדל
היה לי אחד בשלוף, אבל אני זוכר אותו רק כי סיפרתי אותו לפני שבוע. אז אספר אחר אחר:
היה לנו קונדס בתיכון - לשלוף לאנשים דברים מהתיק.
עשיתי את זה פעם למי שישב לפני. בחור גדול. כניסתי לפתוח לו את התיק: טאק - נתלש הרוכסן.
החברה שישבה לידי אמרה לי: "הור יהרוג אותך."
לכלבה עם השלוש רגליים שהייתה לי - למרות שזה מתבקש - לא קראתי טרומפלדוג.
אבל כשילדי השכונה היו שואלים למה יש לה שלוש רגליים, הייתי אומר שהיא כלבה ממממש טובה (פלוס דוגמאות).
וכידוע ...
אי אפשר לאכול כלבה כ''כ טובה בפעם אחת.
בדירה הראשונה שלי בתל אביב שכחתי את המפתח והשותפה לא שמעה כי היה אמצע הלילה. התחלתי לטפס דרך המסתירי כביסה של השכנים והגעתי לקומה, זינקתי למרפסת והייתי מרוצה מעצמי ואז הבנתי שאני בבית של השכנים
יאללה. בהיותי בטירונות עשיתי משהו טיפשי כמו שטירונים לעתים עושים. קראו לי להיכנס לאוהל של המ"מ, שם יושבים סמל הפלוגה יחד עם שני מ"כים ונוזפים בי נמרצות על הדבר שכולנו יודעים שהוא טיפשי.
תם הטקס, אני מסתובב לצאת, והולך במלוא התנופה לתוך אחד העמודים של האוהל.
כל הסגל מאחורי לא התאפקו והתפוצצו מצחוק.
הפרעת הניקיון אילצה אותי לצאת מהחלון של האמבטיה לנקות מבלות עם תחתונים ברצון לנקות ביעילות, סגרתי את החלון ונשארתי תקוע בחוץ עם תחתונים קומה רביעית בלי טלפון עם גשם וקור. נשארתי בחוץ 6 שעות עד שחבר (שבמזל) ישן אצלי הגיע וגילה גוויה צרודה וקפואה בחוץ . וזה רק סיפור יש עוד מלא .
זאת מין גומחה או ״מרפסת ״ לכביסה ויש שיר מתחתיה בגודל של מטר , ישבתי עליו קפוא יצאתי מזה חולה מת , ניסתי לשבור את החלון ולא התחלתי , טריפל גלייז. יש לי כל כך הרבה סיפורים הזויים שיכולים לקרות רק לי
סיפור על ההורים: חזרו מקונצרט או תיאטרון, לבושים בבגדי ערב, ואנחנו הילדים נעלנו את הדלת על הבריח ונרדמנו. לא עזרו הדפיקות בדלת וצלצולי הפעמון, לא התעוררנו. הלכו הורים לשכן שהיה לו סולם, השעינו אותו על המרפסת, והתחילו לטפס (מזל שזו היתה קומה ראשונה). פתאום עוברת שם ניידת משטרה...
היה לי בן זוג מסורתי ומבוגר ממני בעשור. כל הזמן ניסה לכוון אותי לכיוון התשובה ללא הצלחה. יום אחד נסענו לכותל כי הוא רצה שאיזה רב יברך אותי. הוא מצא אחד שמלמל איזו תפילה ואז שאל אותי: נועה בת?
ועניתי: 18
קרה לי כשהייתי בחתונה של חרדים והכלה ישבה על כיסא מפואר וכולן עמדו בתור לברך אותה. רק כשהגיע תורי הבנתי שהיא זאת שמברכת. אמרה לי ״אופיר בת?״ אז עניתי 22 🤦🏻♀️
זה מזכיר לי סיפור של חבר שלי מעבודה קודמת: יצא עם בחורה שהתחילה תהליך חזרה בתשובה והיא כל הזמן ניסתה לדרבן אותו לחזור בתשובה. היא החליטה שילכו לאותו קורס שדרכו התחילה בתשובה בצפון. רק שמה ששינו את המתקונת של הקורס ויצא שהלכו לקורס של פילוסופיה ושם עסקו בשאלה האם קיים אלוהים, הבחור חזר משם אגנוסטי
כשהייתי בן 18 והייתי צריך איזה אישור רפואי למיונים למשהו בצבא ניגשתי לרופא הילדים אצלו נהגתי לבקר וביקשתי שיחתום על איזה טופס. האישור הצריך חפירה אחורה בהיסטוריה הרפואית שלי לתקופת הילדות.
באיזה שלב הרופא החוויר. הסתכל עלי בחשש ומלמל "לא יכול להיות".
אמר לי "ראיתי פה משהו מוזר. אני קורא לייעוץ".
יצא וחזר עם עוד רופאה. הוא מראה לה את התיק הרפואי שלי בסבר פנים חמור, והיא נראית מסוקרנת.
אני כמובן לא רואה מה הם רואים (אני יושב על מיטת הבדיקות מולם. בינינו מסך המחשב).
היא אומרת לו "נו, אבל זה תקין!" והוא עונה לה "אבל תסתכלי עליו!" ומצביע עלי.
היא מחווירה ואומרת "רגע... אבל הוא... לא?"
כמה חודשים אחרי שהתחלתי לצאת עם מי שלימים תהיה אשתי, היא עדיין גרה אצל ההורים וישנתי אצלה לילה אחד.
למחרת בבוקר, הייתי איתה ועם אמא שלה במטבח והכנו קפה.
ראיתי מהצד של העין את אמא שלה הולכת לשירותים, ואת אשתי לעתיד מתכופפת להוציא ספל.
בלי לחשוב, באופן טבעי פליק פלאק קטן לישבן.
סיפור מצחיק על קבורה: כשאבי נפטר, הוא נקבר לבקשת אשתו בקבר זוגי, כך שהיא תוכל להקבר מעליו. מה שאומר קבר קצת יותר עמוק מהרגיל, שקשה יותר להכניס אליו את הנפטר. אחד מהקדישא נכנס פנימה ואבי החליק מהאלונקה עם שני העקבים ישר לתוך הפרצוף שלו 🤣🤣 ועכשיו תנסה לא להתפוצץ מצחוק כשאתה עומד וכולם מסתכלים עליך
על הקבר של סבתא שלי יש קוד QR שמוביל לאתר הנצחה שלה (סיפור חיים +תמונות). את אבא שלי קברנו לידה.
בעודם מכניסים את אבא לקבר, אחד הסוחבים שם לב לקבר של סבתא ואומר "וואו! מה זה קיו אר?? איזה יופי!". שניהם עוצרים ממלאכתם ומסתכלים על הקוד.
אבא שלי ליטרלי עם רגל אחת בקבר, ועדיין הצליח להרשים אותם עם זה.
כשילדתי את הבכורה, היינו מאושפזות לתקופה ארוכה מהרגיל. היא בתינוקיה (כי לא היה מקום בפגיה) ואני באשפוז בחדר סמוך במחלקת היולדות. באיזשהו שלב כבר ידעתי לזהות את הבכי שלה (ואף התגאיתי בזה), וכשהיא התעוררה לילה אחד, ניגשתי ולקחתי את העריסה שלה, רק כדי שהאחות תרדוף אחרי החוצה כי לקחתי תינוק אחר 🥳
כשהייתי בת 6 למדתי פסנתר ולא ממש אהבתי את המורה. יום אחד לפני שהוא בא מרחתי על הקלידים קרם לחות של אמא שלי וכל השיעור האצבעות שלו החליקו והוא ממש התעצבן ולא הבין מה זה
הריון, אני לבד בדירה עם טלפון קווי. אני רוצה להתקשר לאמא לדבר איתה.
מוציאה טלפון נייד, מתקשרת למספר ששמור בתור "בית", הקווי מתחיל לצלצל, אני מנתקת את הנייד ועונה לקווי.
לקח לי כמה סיבובים כאלו להבין מי מחייג לקוי שלי.
( בהמשך לדיון אחר - פרוייק היה עושה עלי מליונים, אה ? )
כשהייתי ילד אבא שלי שלח אותי לחוג קטסל כי רצה שאשחק כדורסל למרות שהייתי ילד נמוך. הסל הראשון שהצלחתי לקלוע במשחק אחרי מאמצים רבים היה לכיוון הלא נכון... יותר לא שיחקתי כדורסל
במהלך ריצה בשטחים הפחות סימפטיים של הקיבוץ כלב זועם התחיל פתאום לרדוף אחריי במטרה לשים קץ לחיי ואני נמלטתי על נפשי עד שנתקלתי בשער ברזל גדול ובלית ברירה טיפסתי עליו בפאניקה תוך כדי שאני נחתך בכמה מקומות שונים בגוף שלי עד שהגעתי בביטחה לצד השני ורק אז גיליתי שהשער לא היה נעול.
נזכרתי בשדים הלבנים של רמת רזיאל. חבורת כלבי פרא כנעניים שהיו מנסים לאכול רוכבי אופניים בדיוק כשאלו היו מגיעים הלומי דופק גבוה אחרי הטיפוס מאשתאול. ממש כמו בסרט ההוא מהאייטיז
ניסיתי לחשוב איפה האיזורים הפחות סימפטיים ונזכרתי שבאחד החודשים הראשונים שלי בקיבוץ הקפצתי את משטרת בית שמש בחשש לפיגוע ירי בגלל חתונה בעין רפא. הפנים של הקבט כשפתחתי לו את הדלת אחרי שהכנסתי את כל הגרעין מתחת למיטות...
Comments
כשהיא חזרה אחר צהריים עם המפתחות שלי אגב, האוטו לא הניע 😬. סך הכל יום מושלם 3/10.
האבירות אינה משתלמת משתמע
כשהיא באה אליו עם המגש, היא נפלה כמו שקורה לה הרבה.
הוא בא ושאל אם העוגיות בסדר.
בפעם אחרת, שוב - מול הטלוויזיה - הוא ראה את מירי נופלת, קם לראות מה קרה אבל סובב את הראש לטלוויזיה ונשאר עומד דבוק למסך.
כשהייתי ילד היה לנו בוקסר בשם ארצ'י שאבא שלי אסף. הוא היה חיה רעה*, אבל חמוד חמוד איתנו.
גרנו במושב והיתה לנו הסעה באוטובוס של המועצה לבית ספר.
מדי כמה זמן, ארצ'י היה קורע את השרשרת, ואז מלווה אותנו בבוקר לעולה איתנו לאוטובוס!
אני ואחותי פיתחנו שיטה:
*כמה חיה רעה? פעם הוא רדף אחרי טנדר ותפס לו את הצמיג. השן שלו נתלשה ונשארה בצמיג.
אחת הפעמים הבודדות בחיי שהשתכרתי ברצינות, בפאב של הקיבוץ באחד מימי אמצע השבוע. חבר'ה ניסו לשכנע אותי שייקחו אותי הביתה, אבל לא רציתי. התעוררתי בבוקר על הדשא ליד, וגיליתי שכדי שלא יהיה לי קר כיסו אותי במפת שולחן.
הנוירולוג הכריז שאני פשוט צריכה להעלות את לחץ הדם שלי: לשתות מים ולאכול מלח, והמליץ שיהיהו לי בוטנים מלוחים בכיס לנשנש במהלך היום.
אמרתי לו שאני מפקדת של טירונים, אני לא יכולה לנשנש מולם בוטנים ככה סתם.
הוא הציע לכתוב לי פטור.
פטור *ל*בוטנים.
קצת מתחרטת שסירבתי.
*לא האצבע
(מצחיק סדיסטים)
חצי שעה של כאבים חריפים ביותר ובעיקר אימה של מה אני יודע למה אני רגיש ומה הולך להתפתח (DON’T GOOGLE IT) וקיבלתי תמיכה של פיפי על הרצפה בלי בושה, וגם אחד הסיפורים שהיא הכי אוהבת לספר
מבלוסקיי של פעם
הערנו אותו, היינו בטוחים שהוא יתן ביס ויגיד שזה מגעיל, אבל הוא כמובן בלע אותו בביס אחד!
מיונז יותר נוראי, כמובן
ובכלל לא זברה 👌👌👌
ישנתי כמעט כל ההופעה.
איכשהו בין הדיסטורנשים וההתרגשות, הצלחתי לשלוח אותות חיים בתדירות מספקת כדי שבת הזוג לא תשים לב. סיפרתי לה את האמת רק אחרי כמה שנים (להגנתי אומר שהייתה לי סיבה ממש טובה)
למה אנשים לא מדברים ברור? סמים משתמשים, לא מעשנים.
לקח לי זמן להתעשת ולענות, אולי בזמן הזה עלה בה חשד כי היא ביקשה שאסביר למה אני *לא* חברה בכת.
ובעוד בעברית הכל היה בסדר, והיית חושבת שיסתכלו שם ויגידו אה נתקן לך מיד - נדרשתי להוכיח להם ע"י הצגת תעודת זהות ששם משפחתי אינו Fefen כדי שיתקנו אצלם לתעודה שלי.
בשלב מסויים התחלנו פשוט לצאת מהבית דרך החלון האחורי של חדר השינה והכל הסתדר.
בגלל קרבה משפחתית מוצלחת, היה לי יחס פרסונל בבית היולדות, ואחרי שאבא טל יצא ללוות את הילוד לכל הטיפולים הראשוניים השאירו אותי להתאושש בנחת בחדר הלידה. טל התקשר אלי לעדכן אותי בכמה דברים, ואז נמנמתי עד שבאו להעביר אותי.
אחרי דקות ארוכות עמדתי להרים ידיים וביקשתי רק שיתנו לי סדינים נקיים כדי לספוג את הדימום, וכשהושטתי יד להדגיש היכן צריך את הסדינים…
באמת שזה היה הכי בטעות
יש שני פנסים, אחד ליידי ואחד על הכביש.
אני מנומנם בואכה מתאפץ. ופתאום אני רואה צל של חיה מפחידה, ענקית, נראה כמו זאב אדיר עם שיניים ענקיות.
אני אוחז בנשק שאני בקושי יודע לתפעל בידיים רועדות וקם>>
שועלון קטן צהוב חום מכוער וחמוד בגודל של חתלתול. נותן לי מבט בקטע של "אה, גם אתה פה?" וממשיך בדרכו
קרוב אלי
(והחתימה של המלך הקודם, לא החיקוי מפלסטיק שיש עכשיו)
*לפני חמש מאות שנים ייתכן שהחוק היה טיפה שונה.
I will not be back
סיימתי, לקחתי צעד אחורה, נפלתי חצי מטר
בקיצור, ביליתי שבועיים להוציא את הראש מחלונות ולבדוק אם אפשר לירות עלי.
״אני משמש כבר שנתיים כעוזר הוראה״
וכתבתי בפועל:
אני ממשמש כבר שנתיים כעוזר הוראה״
הוא, בפנים רציניות: "כן. היא היתה מכוערת"
משפחה שלמה מתפקעת מצחוק מעל הקבר מול מבטים מזועזעים של העוברים ושבים
אחרי כמה רגעים של "מה עושה" תפסתי על השער וקפצתי לצד השני תוך כדי המכנס הצבאי נתפס באחד הדוקנים (?) וכל האחוריים בקול תרועה נקרעו..
אז היו ברכות בחגים שלא ידעתי להגיד בעברית עד הבגרות ב- יא'
להלן:
Борух Ато Адой-ной Элой-эйну Мэлэх Оойлом Ашер Кидешону Бэмицвойсов Вэцивону Лэадлик Нэйр Хануко.
אבל למדתי :)
פשוט באותיות קיריליות
למי שלא ידע לקרוא עברית חחחח
הדרכון הגיע לארץ, ועל חבילות מעל 70 דולר יש לשלם מכס, אחרת לא משחררים את החבילה...
וכך קרה שייבאתי לארץ דרכון ישראלי.
לא צריך צבעים, כותרות מיוחדות, וכד׳.
במשך יום שלם הייתי חלק מארגון מסיבת ההפתעה בשבילה בזמן שהיא הייתה אצל סבא וסבתא שלה.
ואז כשחזרתי מהכנת קישוטים בחדר השני וצעקו לי "הפתעה" התווכחתי עם החברותים שהם התבלבלו.
הייתי חנון גדול: עליתי לשמירה במגדל על מדים, עם אפוד מדוגם כולל קסדה בחלק האחורי שלו. אחי לאבט"ש שראו אותי עולה ככה (והלכו בעצמם לש"ג) צחקו עלי כל הזמן ולא היה אכפת לי >
באותו יום, בפעם היחידה בכל חמשת האב"טשים שלי שם, הגיע קצין בכיר כדי לבדוק אותי אישית במגדל
היה לנו קונדס בתיכון - לשלוף לאנשים דברים מהתיק.
עשיתי את זה פעם למי שישב לפני. בחור גדול. כניסתי לפתוח לו את התיק: טאק - נתלש הרוכסן.
החברה שישבה לידי אמרה לי: "הור יהרוג אותך."
וכשחשבתי שהסכנה מאחורי ( בפעול: לפני)
חסרת הטאקט שלצידי:
"שומע, נפל לך הריצ'רץ'."
הוא מסתכל למטה.
מסתכל עלינו.
מסתכל על הריצ'רץ' הזרוק על הרצפה
מסתכל עלינו.
נאנח.
"לא שוב..."
עברו איזה (בודק בניירות) שלושים שנה ואני עדיין זוכר את זה.
אבל כשילדי השכונה היו שואלים למה יש לה שלוש רגליים, הייתי אומר שהיא כלבה ממממש טובה (פלוס דוגמאות).
וכידוע ...
אי אפשר לאכול כלבה כ''כ טובה בפעם אחת.
ההורים שלהם פחות אהבו את התשובה שלי 😔
תם הטקס, אני מסתובב לצאת, והולך במלוא התנופה לתוך אחד העמודים של האוהל.
כל הסגל מאחורי לא התאפקו והתפוצצו מצחוק.
ועניתי: 18
מיד יצאה לו הרוח מהמפרשים, אמר לבחור שאין לי תקנה
ביום הראשון שלי בטירונות, אחד המפקדים מזהה אותי מבי״ס, מסתכל עלי מוזר ושואל איך קוראים לי:
- יניב
״יניב מה״
- יניב כרמל
״יניב כרמל מה?״
בשלב הזה אני אומר לעצמי בלב - בשביל מה הוא צריך גם את השם האמצעי שלי?? הוא אף פעם גם ככה לא ידע אותו.
ואז התעשתתי -
יניב כרמל המפקד!
היינו עם מוזיקה ממש חזקה אבל זה היה אמצע היום אז לא הבנתי מה הבעיה שלו עד כדי כך שיצא מהבית בטריקת דלת
מתעלמות ממשיכות בשלנו
עד שעוברת דקה ופתאום בום בום בום שלושה יירוטים
באיזה שלב הרופא החוויר. הסתכל עלי בחשש ומלמל "לא יכול להיות".
אמר לי "ראיתי פה משהו מוזר. אני קורא לייעוץ".
אני כמובן לא רואה מה הם רואים (אני יושב על מיטת הבדיקות מולם. בינינו מסך המחשב).
היא אומרת לו "נו, אבל זה תקין!" והוא עונה לה "אבל תסתכלי עליו!" ומצביע עלי.
היא מחווירה ואומרת "רגע... אבל הוא... לא?"
בשלב הזה כחכתי בגרוני, ולמרות שחששתי שגילו לי סרטן האיידס ואמות בקרוב ולכן שתקתי לאורך הדקות המותחות האלו, שאלתי אותם בחשש: "מה קרה?"
הם אמרו לי שהם מביטים בתוצאות אולטרסאונד תקינות של השחלה השמאלית שלי מ 1994, ושהם לא מבינים איך זה הגיע לשם.
למחרת בבוקר, הייתי איתה ועם אמא שלה במטבח והכנו קפה.
ראיתי מהצד של העין את אמא שלה הולכת לשירותים, ואת אשתי לעתיד מתכופפת להוציא ספל.
בלי לחשוב, באופן טבעי פליק פלאק קטן לישבן.
הסתכלתי עליה.
הסתכלתי על בת הזוג שחזרה מהשירותים.
"אוי לא!!!!"
עם זאת אציין שמאז באמת הרגשתי שאמא שלה אהבה אותי יותר.
בעודם מכניסים את אבא לקבר, אחד הסוחבים שם לב לקבר של סבתא ואומר "וואו! מה זה קיו אר?? איזה יופי!". שניהם עוצרים ממלאכתם ומסתכלים על הקוד.
אבא שלי ליטרלי עם רגל אחת בקבר, ועדיין הצליח להרשים אותם עם זה.
מוציאה טלפון נייד, מתקשרת למספר ששמור בתור "בית", הקווי מתחיל לצלצל, אני מנתקת את הנייד ועונה לקווי.
לקח לי כמה סיבובים כאלו להבין מי מחייג לקוי שלי.
( בהמשך לדיון אחר - פרוייק היה עושה עלי מליונים, אה ? )
קרה לי פעם שאני עומדת במטבח, וקולטת שלא מרגישה תנועות עובר. מפה לשם, פאניקה גדולה.
הסיבה שלא הרגשתי תנועות עובר?
כי התינוק בן החודש ישן בחדר ליד.
היית חושב שחודש אחרי קיסרי זה לבד היה מזכיר לי, אבל לא.
הזדמנות נאה להשוויץ ששיחקתי כדורסל 12 שנים ואפילו הייתי טובה. אני מייחסת את כל מה שטוב בי בהתנהלות קבוצתית בזה ששיחקתי ככ הרבה זמן.