Profile avatar
mellerit.bsky.social
אג'נדה
417 posts 41 followers 45 following
Prolific Poster
Conversation Starter

אנשים ששומעים על עדויות שורדי השבי ודחוף להם לכתוב "אל תקראו לזה שואה, זה מוזיל את זכר השואה". סתמו, פשוט סתמו את התחת שלכם.

איזה כיף שאני יכולה לכתוב כאן שחלמתי שאדם סקוט ואני עושים את הנשיקות ולפחות בן אדם אחד יתלהב בשבילי.

יאללה מי שהיה בטביליסי ונהנה שייתן המלצה. כרגע מתכננת: סדנת הכנת חינקלי וחצ'פורי (ויין) סיור קולינרי (ויין) ספא יין טיול יומי לגודאורי והדרך הצבאית

בשנה האחרונה אני מרגישה שאני חיה בסימולציה שהשתבשה ואתמול רק חיזק את זה ובנוסף מרגישה שלמפעיל הסימולציה יש משהו אישי נגדי.

למה כל הקובי'ם תמיד נראים אותו דבר?

אוקיי ראיתי עכשיו את גלי בהרב מיארה ברחוב ומרוב ההלם יצא לי "אוהבת אותך!" והשומר ראש שלה הסתכל עליי במבט של "סירייסלי?!"

מה דעתנו על נהגים שעוצרים באמצע הנסיעה (נתיב ימני) בזמן שיש רמזור ירוק, שמים אורות מצוקה ומורידים מישהו מהרכב ועל הדרך חוסמים את כל הרכבים שמאחוריהם? אציין שאחרי הפנייה ימינה יש מפרץ חנייה גדול.

ממש בא לי שחן וברק חתונמי יצליחו. שמה עליהם את הז'יטונים.

הייתי בקשר תקופה עם קיבוצניק מהעוטף, ארגנטינאי אוהד שרוף של הפועל באר שבע. אין לי ספק שאם הוא חלילה היה נחטף, בשחרור מהשבי הוא היה מבקש לעשות סיבוב מעל אצטדיון טרנר ולהעביר מסר לאלונה ברקת.

חלמתי הלילה שאני פוגשת את יאיר נתניהו ומגלה לחרדתי שהוא בנאדם ממש סבבה ואפילו מציע לי לצאת 😲

יתרון לעבודה מול צוות אוקראיני: אנשים מגניבים, עושים עבודה מעולה חסרון: מדי פעם מקבלים הודעה שאחד מהם נהרג במלחמה :(

ה-head of product באחד הצוותים שאני עובדת מולם התקשרה לבשר לי משהו משמח מאוד שקרה לה (אחרי שחיפשה אותי במשרד שלי ולא מצאה) וזה עשה לי ממש טוב על הלב ❤️

לשם שינוי (קטנטן), העליהום הנוכחי על ינון מגל בגלל הציוץ על דורון שטיינברכר אינו מוצדק. היא אמרה כל מילה בסרטון ששודר היום והוא ציטט אותה.

מרגש אותי בטירוף לראות חטופים לשעבר עונדים את הסיכות ואת השרשראות עם סמל ההזדהות. כמה סבל האנשים האלה עברו והם מצטרפים למאבק להחזיר את כל השאר. כמה הם חזקים.

לא מסוגלת לראות רוכבי אופניים עם הטייטסים שלהם מבלי לחשוב על הפעם שעבדתי בבנדיקט במשמרת שישי לילה, ובשבת לפנות בוקר הגיעו שני רוכבים בשני רכבים נפרדים, ישבו באחד התאים ופשוט התחרמנו בלי בושה מול הפרצופים שלנו ברמה ששמענו את הלשונות שלהם. בעעעע

שני דברים שלא האמנתי שיקרו לי בחיים אבל 2025 מריצה עליי צחוקים: 1. אני אלך לחדר כושר 3 פעמים בשבוע 2. אני אחוש חיבה כלפי קהילת רוכבי האופניים הישראלית

שמעתי היום שמועה על אחת מהבחורות שחזרו וכאילו, אנשים מפיצים שיט מבלי לעצור לחשוב רגע על מה זה אומר על מי שעומד מאחורי זה. זה הזכיר לי שבתחילת המלחמה חברה בישרה בדרמטיות שבעלה של קולגה הוא בכיר במודיעין ואמר שכל החטופים כבר מזמןןןן נמכרו לאיראן. אמרתי לה שאם הוא מספיק דפוק >>

כמו כן, לא עובדים זרים, לא "התאילנדים". הם שותפי גורל שלנו ואנשים ששילמו את המחיר הכי כבד על המלחמה כאן. זה הזוי לצפות למינימום כבוד מהתקשורת כאן?

רק על השחרור המסויט הזה מול מאות ברברים תתי אדם אלימים כמו סצנה מ-7.10, אפשר מבחינתי להעלים אותם בטיסה ישירה לגיהינום אחרי שאחרון החטופים ישתחרר.

תקשיב טוב אדון שחר מחתונמי, אם אתה דופק את זה יהיה לך עסק איתי.

רואה את המפתחים של באמבל בצרחות של הלייף לפני כל עונה של חתונמי מפחד שהשרתים לא יחזיקו מעמד.

דיברתי עם חבר על כך שאני חוששת מאוד מהשבועות הקרובים כשנגלה מי לא שרד את השבי. הוא שאל כמו מי - אמרתי שאני חוששת שהביבסים. הוא היה בהלם, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא שמע שהאינדיקציות על כך שהם לא בחיים. שאל מלא שאלות כאילו אני במודיעין. איך יש כאן אנשים שהם לא בראש שלהם כל יום??

חוששת מאוד מהחדשות בשבוע הבא, מאוד מאוד.

נדהמת מעצמי כמה אני מסוגלת להמשיך הלאה ולצמוח מסדרת משברים שהיו מפרקים כל בנאדם אחר, אבל מהקראש על הילדון בעבודה אני לא מסוגלת לשחרר כבר כמה חודשים.

מי זאת שנרדמה באמצע סדנת מיינדפולנס בעבודה והתעוררה מהנחירה של עצמה? מי זאת??

חזרתי לישון מיד אחרי האזעקה והפיצוצים וכשקמתי נזכרתי בזה ונהייתי עצובה כי אני חיה בפאקינג warzone כבר יותר משנה ולכל ערך או פחד כבר אין משמעות יותר.

בעיה שגזלה ממני 20 דקות בעבודה היום: פי-אמית הפנתה מישהי אליי במקום למפתחת עם שם דומה לשלי, ובגלל שהבעיה שהיא תיארה נוגעת אליי איכשהו אבל לא משהו שאני יכולה לתקן, ניסחתי הודעת התנצלות ופירטתי למי היא יכולה לפנות.

פייסבוק מראה לי רילז חמודים של רועים גרמנים למרות שבפירוש ביקשתי ממנו להראות רילז חמודים של מלינואות וכבר התחלתי להתעצבן, אבל אז הבנתי שכנראה אין רילז חמודים של מלינואות 🥺

נהגתי היום באוטו שלי לראשונה מזה שבוע וחצי. השלט של הרש, שמלווה אותי כבר כמעט 9 חודשים, היה שם. כל בוקר הייתי מדברת אליו, אומרת לו שאני מקווה שהוא בטוב, מבקשת ממנו להיות חזק ולשרוד עוד קצת. האובדן שלו היכה בי כל כך חזק, אין יותר תקווה. הוא איננו. איך מתגברים על האבל ועל העצב הזה.

עשיתי מנוי לאפל טיוי והסופש הזה הולך להיות מוקדש לרביצה ובינג'ים. בי נשבעתי, אני לא הולכת אפילו לשאוב אבק.

השלמתי עכשיו את הפרק האחרון של המירוץ למיליון, וזה לא יפה שנתנו לסהר לשמוע את אמא שלו במשימה כשליפתח אין אמא ואבא 😥 אני אישית כבר התחלתי לייבב ברגע שהאחיות ראו את אמא שלהן.